רק להיום

5 בפברואר

תמשיכו לבוא!

אנו אסירי-תודה על כך שקידמו את פנינו בשמחה ושגרמו לנו להרגיש רצויים.

טקסט בסיסי, עמוד 80

זוכרים עד כמה מבוהלים היינו כשנכנסנו לפגישת אנ-איי הראשונה שלנו? גם אם נכנסנו עם חבר, רובנו זוכרים עד כמה היה קשה להשתתף בפגישה ראשונה זו. מה גרם לנו להמשיך לבוא? לרבים מאתנו יש זיכרונות של אסירות-תודה מקבלת הפנים שהוענקה לנו וכמה נוח זה גרם לנו להרגיש. כשהרמנו את ידנו, כחבר חדש, פתחנו את הדלת לחברים אחרים, שייגשו אלינו ויקבלו את פנינו. לפעמים ההבדל בין מכורים שמסתובבים ויוצאים מהדלת של הפגישה הראשונה שלהם כדי לא לחזור לעולם לאנ-איי, לבין המכורים שנשארים כדי לחפש החלמה, הוא החיבוק הפשוט של חבר אנ-איי. לאחר שאנו נקיים זמן מה, קל להתרחק מהתהלוכה של החברים החדשים - אחרי הכל, ראינו כל כך הרבה אנשים באים והולכים. אבל חברים עם זמן ניקיון, יכולים ליצור את ההבדל בין המכור שלא חוזר לבין המכור שממשיך לבוא. כשאנו מציעים את מספרי הטלפון שלנו, חיבוק או רק קבלת פנים חמה, אנו מושיטים את היד של מכורים אנונימיים למכור שעודנו סובל.

רק להיום:

אני זוכר את קבלת הפנים שהוענקה לי כשבאתי לראשונה לאנ-איי. היום אבטא את אסירות-התודה שלי ואציע חיבוק לחבר חדש.