משפחה יקרה,

בדיוק התעוררתי מטיסה בת 20 שעות מישראל ואני גמור... אבל ליבי מלא שמחה ואסירות תודה.

כל זה התחיל בספטמבר 1986 כשהייתי בכנס עולמי בלונדון, אנגליה... זה נראה לי כאילו אתמול.

אני זוכר שהתהלכתי בתוך מרכז הכנסים באצטדיון וומבלי בחוצות לונדון. היה זה היום הראשון של הכנס. טיילנו ברחבי אירופה, השתתפנו בפגישות בפרנקפורט, גרמניה ובפריז, צרפת.

ואוו! היא עמדה מתחת לגרם מדרגות, אישה יפה עם שיער אדום, ארוך שהגיע לה עד למותניים. היה נדמה שהיא הסתתרה מהמון המכורים המשוטטים באולמות. היא נראתה לי המומה. אמרתי שמי קרמיט ואני מכור ונתתי לה חיבוק, הרגשתי רעידה קלה. היא אמרה, באנגלית רעועה, שמי אתי ואני מישראל... ומיתרי ליבי רעמו. חברת אנ-איי מארץ הקודש, ליבי היהודי התקשה להאמין. נס. האישה הזו מצאה חבר לחיים!!!

בזמנו, הייתי חבר בוועדה עולמית בינלאומית וסיפרתי לה על כך. גיליתי שהיתה לה תקופת ניקיון קטנה מאוד. אני חושב בערך שנה. היא ראתה את הפלייר של הכנס העולמי של אנ-איי למטפלת שלה והאישה אמרה לה, "את חייבת ללכת". בעלה עבד בחברת תעופה והיא הייתה רגילה לטוס לארצות אחרות. אני לא בטוח שהיה לי את האומץ לטייל בארץ זרה, לבדי, מבלי לדבר את השפה המקומית... אלוהים, איזו אמונה הייתה לה.

בוועדה הבינלאומית למדנו תוך כדי מסירת הדיווח שלה, שבתל אביב התקיימו 3 פגישות שבועיות במקלט ציבורי. ואוו! ידעתי שאני חייב ללכת. שמענו גם דיווחים מחבר חדש מפריס, שמו היה ג'אן פיאר, הוא היה המכור הדבור צרפתית הראשון, השאר היו אמריקאיים אשר חיו שם. היה גם דיווח של סטפניה, מאיטליה. פגשתי אותה שנה קודם לכן בוועידת שירות האירופאית השנייה בלונדון. היה לה 30 ימי ניקיון ובאה לייצג את מדינתה... מדהים.
לכאורה, כל מכור יהודי פגש את אתי ונתנו לה ערימות של ספרים לבנים (כולם באנגלית שהיא לא ידעה לקרוא) וטונות של חולצות מהכנס ומתנות עבור אנ-איי ישראל. מאוחר יותר היא סיפרה לי שכל החברה האלה, יהודים עם שיער מטולטל מניו יורק, נתנו לה חיבוקים ושפכו את ליבם... היא לא הייתה מסוגלת להבין עשירית ממה שהם אמרו אבל היא הרגישה אהבה ואכפתיות.

היא טסה הביתה לישראל ואני חזרתי לווירג'יניה. עברו כמה חודשים, הייתי בניו יורק בביקור אצל אימא שלי ותכננו ללכת לכנס אנ-איי מעבר לגבול בקנקטיקט... כשהגעתי, את מי אני רואה שם הולכת בחנייה מכוסה שלג אם לא את חברתי אתי מישראל. נו, טוב, בקושי הכרתי אותה אך בליבי היינו עכשיו חברים לחיים, היא פשוט לא ידעה את זה. היא זכרה אותי מהכנס העולמי, התחבקנו בחוזקה ושוחחנו. האנגלית שלה השתפרה. היא הייתה מודעת שהשליטה בשפה האנגלית, לשם הבנת התוכנית, הייתה עבורה עניין של חיים או מוות... בזמנו, הייתה מעט מאוד ספרות בעברית, רק את הספר הקטן הלבן עם הוראות הגעה לפגישה במקלט הציבור מודפס על גבו... יש עדיין ברשותי את העותק שהיא נתנה לי בלונדון, זה אחד הנכסים היקרים ביותר השייכים לי. היא אמרה שרופא אחד תירגם את הטקסט הבסיסי אבל מבקש תמלוגים או ציטוט כבוד כדי להעביר אותו לאנ-איי... לא!!!

אתי אמרה לי שהיא נוסעת להתגורר עם חברים בג'ורג'יה ונתתי לה את מספר הטלפון שלי.אמרתי לה שיש לי הרבה חברים באנ-איי באטלנטה ושיטפלו בה היטב. לא שמעתי ממנה במשך חדשים והייתי מודאג. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון. זה היה אתי והיא הייתה הפוכה לגמרי. האנשים שהתגוררה עימם לא היו מכורים ולא לקחו אותה לפגישות, או לשום מקום אחר בעצם. הייתי בשוק. נתתי לה שלושה מספרי טלפון של חברים באנ-איי שהיו נקיים יותר מעשר שנים ואמרתי לה, "תתקשרי אליהם. הם ידאגו לך". היא השיגה את חברי האופנוען אד, שלקח אותה לפגישה באותו ערב... והערב שלמחרת וכן הלאה. אתי הצטרפה לחברותא באטלנטה וחזרה להיות חברת אנ-איי מסורה כפי שהייתה בישראל.
אני זוכר שהגעתי לכנס של מחוז ג'ורג'יה באטלנטה שהתקיים במלון מריוט באטלנטה. זה היה מפנה ענק בזמנו והיו, במוצאי שבת כ-900 מכורים באולם המליאה כדי לשמוע את חברתי אתי מישראל דוברת. כמה דרך היא עשתה מהאישה המבוישת שהסתתרה מתחת לגרם המדרגות בלונדון. איזו עדות של אומץ, אמונה ורוח במכורים אנונימיים.

היא חזרה לישראל, העבירה את המסר באופן בלתי-נלאה, למדה את השפה האנגלית, באה לאמריקה והושיטה יד לחברותא והם הושיטו לה יד בחזרה.
באתו לילה, אתי שיתפה על עצמה ועל המאבקים של החברותא בישראל. היו הרבה אנשים שהגיעו לפגישות אבל לא נעשתה הרבה עבודת צעדים. שלחתי לה מדריך לכתיבת צעדים עבור שלושת הצעדים הראשונים שמצאתי. היא תרגמה אותו לעברית והם העבירו אותו בניהם. יש לי העתק בביתי... איני יכול לקרוא עברית יותר, מאחר שברחתי מבית הספר לעברית כמו ילד מפונק. אבל אני יודע מה נאמר שם. מה הכוונה של "אנו" בצעד אחד? חפש את המיל "הודינו" במילון, וכו', וכו'. היא גם שיתפה על ההחלמה שלה ודיברה על התקופה שהיא שכבה בחושך בדירתה, לא אכלה במשך ימים, ושכן נחמד בא להצילה. היא אמרה שאפשר לרדת ממעלית ההתמכרות בכל קומה, אין צורך להגיע למרתף... כשסיימה לדבר, החדר התפרץ במחיות כפיים ממושכות. הייתי כל כך גאה בה ובאנ-איי ישראל.

אתי וחבר נוסף התאחדו כדי להפיק מדבקות החלמה זעירות בעברית להדבקה על פגושים של מכוניות. היא שמה לב שלו היו קיימות מדבקות מסוג זה בישראל. לי, זה נראה כמלחמת גרילה קטנה... לשלוח מסרי החלמה קטנים על ידי הדבקתם על פגושים של אנשים אחרים.  עדיין היו לה חניכים בארץ והם היו עסוקים בעבודת הצעדים. מספר שנים מאוחר יותר, כשבאתי לישראל, אחת מהן פגשה אותי עם כל החומר על הצעדים ומידע לקבוצות  שאתי ואני ריכזנו במשך השנים. הרגשתי כאילו היא הייתה מין חניכה-נכדה שלי.

לפני כ-4 שנים, הייתי בישראל בפעם הראשונה בהחלמה שלי. בתיווך של חבר, קיבלתי חניך משם. הבחור האמריקני הזה בשם טוד חי בירושלים ולמד עברית. החונך שלו עזב את החברותא ומישהו הציע אותי. זה הצליח משיחת הטלפון הראשונה. הוא היה החניך שמעבר לים הראשון שלי. בזמנו, החניך המרוחק ביותר שלי היה חבר מטורונטו, קנדה, אבל חניך בישראל, ואוו.

שלחתי לטוד טקסטים על הצעדים והתחלנו יחד מההתחלה. בזמנו היו לו 6 או 7 שנים של נקיון והוא עשה כבר עבודה ניכרת. הוא אמר שיהיה כיף לחזור לצעד אחד. זו הדרך הטובה ביותר לעבוד את הצעדים ששמעתי עליה, בשביל הכיף, לא בגלל שההגנות שלך נחלשו.

טוד היה המנהיג של פגישות אנ-איי באנגלית. הוא היה מאוד פעיל וחונך של מספר חברים, אחד מהם היה יונה. כפי שיונה אמר בעצמו לפני כמה ימים, ילד יהודי, עשיר ומפונק ממיאמי - פלורידה. ואני אוסיף, עם אגו בגודל ארץ ישראל כולה ומוח שלא רוצה לעצור אף לרגע.

טוד הגיע לצעד החמישי שלו ונאבקנו למצוא דרך לעשות את זה... לא נראה לנו רוחני מספיק לעשות את זה בטלפון ומאוד יקר... תארו לעצמכם חשבון טלפון עבור שיחה בת 9 שעות לישראל? אאאאהההה!!!  היו לי נקודות הנחה עבור טיסות, ביצעתי כמה שיחות טלפון... שבוע אחרי הייתי בטיסה של בריטיש אייר לתל אביב. כפי שאנו אומרים כאן באלבאמה, אלוהים טוב, כל הזמן.

הגעתי לנתב"ג בתל אביב בשעה 5 בבוקר. נראה לי שאני תמיד מגיע או עוזב את ישראל בשעות המוזרות ביותר. אתי הייתה שם כדי לקבל את פניי עם חיבוק גדול. נסענו אליה וישנתי עד 5 אחה"צ. התעוררנו והלכנו למופע רוק של ארקדי דוכין, האומן הישראלי הגדול... היה מרתק אבל לא הבנתי אף מילה.
עליתי על אוטובוס לירושלים שם חיכה לי החניך שלי, טוד. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים מול פנים. דיברנו בצורה אינטימית במשך כמעט שנה והכרנו אחד את השני כאחים, מבלי לדעת איך השני נראה. הוא נתן לי חיבוק גדול וידעתי שאני בבית. נסענו לדירה שלו, שם הכרתי את אשתו ובנו שלום.
טוד שאל אותי היכן לעשות את הצעד החמישי שלו ועניתי לו, "בכותל המערבי, בוודאי". ואוו!!! תארו לעצמכם, שני מכורים, יהודים, יושבים סמוך לכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר בדת שלנו, ומשתפים בדברים האינטימיים ביותר בחיינו? הכותל המערבי הינו כל מה שנשאר מבית המקדש בישראל. אנשים באים להתפלל כל יום, והנה אנחנו שם, בפינה, קוראים חשבון נפש מוסרי. לקח לנו 9 שעות.

כשטוד סיים לקרוא את חשבון הנפש שלו ולאחר ששיתפתי אותו בדברים בחיי שהיו דומים לכאב שהוא הרגיש, שאלתי אותו אם הוא מוכן לחלוטין לתת לאלוהים שיסיר את פגמי האופי הללו? לא לנצח, אמרתי, ולא לתמיד... אבל ברגע הזה? והוא אמר "כן". קדנו את ראשינו ושיתפנו את נכונותנו עם אלוהים. ואז אמרתי, "טוד, הקיר הזה לקח את הכאב של אנשים במשך אלפי שנים, אני מניח שהוא יכול, כפי הנראה, לקחת גם את שלך. למה לא תלך לתת את הכאב שלך לאלוהים". והוא אכן עשה זאת.

כשתכננו ללכת כבר החשיך ואנשים התכנסו לתפילה. הם ביקשו מאיתנו להצטרף כדי למלא את המניין. שכחתי כמעט את כל מה שידעתי מהעברית אבל נתתי את הסכמתי. שאלתי את טוד עם נוכל להתפלל למען סבתא שלי שנפטרה שנה קודם לכן והוא ביקש מהמתפללים לשאת קדיש. סבתא שלי הייתה אישה מאוד דתייה וקוץ בישבן לא קטן, אבל היא דאגה לי יותר מכל אדם אחר. בזמן התפילה עלו דמעות בעיניי. כשלושה חודשים אחרי שחזרתי הביתה, הלכתי ללוויה לתמוך בחבר אנ-איי מווירג'יניה. יצא שזה היה בבית עלמין בו סבתא שלי הייתה קבורה. לאחר הקבורה, הלכתי לראות את סבתא. עמדתי ליד הקבר, עם דמעות זולגות מעיניי ואמרתי לה שהייתי בישראל ואמרתי קדיש עבורה בכותל המערבי... אלוהים נותן לך מה שאתה צריך.

שיתפתי בפגישה באנגלית כשהיו 10 אנשים נוכחים. אני זוכר שטיילנו ברחובות ירושלים עם החניך שלי וחברים מהפגישה באנגלית ואמרתי להם שמה שאתם באמת זקוקים לו כאן הוא כנס. אבל אתם צריכים לארגן את זה עם החברותא הישראלית. אולי תעשו משהו קטן. אם תשלחו לי פליירים, אני אחלק אותם בארה"ב.

אז, עזבתי אותם כדי להיות דובר במקלט הציבורי בתל אביב, בפגישה בעברית. לא הייתי מוכן לזה בכלל. חשבתי שיגיעו בערך 20 אנשים. כשהגעתי החדר היה מלא, לאורך הקירות, כל המקומות היו תפוסים וגם חדר המדרגות. ואוו! הינה חברותא משגשגת וכל מה שיש להם זה ספר לבן וכמה עלוני מידע בעברית. היי, זה כל מה שהיה לנו, כשהתנקיתי.

גילה תרגמה עבורי ואני משתף, משפט אחר משפט, את  כוחי, ניסיוני ותקוותי במכורים אנונימיים. בזמנו היו לי 12 שנות ניקיון. בסוף ההתחלקויות שלי אני תמיד משתף שיר נפלא המספר על ההחלמה והמחלה. כעת, בישראל, מכירים אותי בתור "ההוא ששר". אני לא מסוגל לאמר לכם את רמת האסירות תודה שהרגשתי באותו לילה, לשאת הא הבשורה למשפחתי בארץ החלב ודבש, ארץ אבותיי.
החברים התרגשו כל כך שחלק מהם ליוו אותי לשדה התעופה. הם בקושי דיברו אנגלית אבל רצו להעביר את הזמן איתי. הישראלים השעירים ומגודלים האלה קנו לי פרחים בשדה התעופה ובירכו אותי לשלום.

עכשיו מגיעים להיום, ואוו! מצאתי באינטרנט כתבה על בנוגע לועידת שירות וכנס אירופאי שהתקיים בחיפה ב-3-7 בספטמבר 1997. ואוו! איזה נס, כנס בישראל. הייתי חייב ללכת. סיפרתי לארוסתי והיא נגנבה. היא הייתה בטוחה שאפגע על ידי פצצה של מחבל, שיחטפו אותי או משהו. היא הייתה כה מודאגת מהעניין שעזבתי את זה אבל אמרתי לה ששלחתי קסטה כדי להיות דובר שם ושאם יבקשו ממני, אני הולך.

עשיתי תוכניות כדי לנסוע וההזמנות היו מוכנות. לא הכל היה סגור אבל הנחתי לאלוהים לדאוג בקשר לזה. אני עושה את עבודת הרגליים ומשאיר לו, או לה, את התוצאות. הוועדה של הכנס שלחה לי מכתב ובקשה ממני להיות דובר. סיפרתי למתוקה שלי והיה לנו ריב גדול. אמרתי לה שאם זה יגרום לה להרגיש טוב יותר, היא יכולה להצטרף. והיא הסכימה... אוי וואי, היה צורך לשלם עבור הכרטיס... דרכי האלוהים נסתרות. כשהתקשרתי לחברת אשראי שלי הם אמרו שהיו לי עדיין נקודות זכות ושהם מוכנים להלוות לי את השאר. אם אלוהים איתנו, מי יכול להתנגד לנו?

חברת התעופה שנסעתי איתה הייתה סוויסאייר והם אפשרו לי לעשות תחנת ביניים בציריך, שוויץ. יש לי חניך בשם לוק הגר בבלגיה, הוא נסע את כל הדרך לציריך כדי לפגוש אותי ולעשות את הצעד השלישי שלו. היה נהדר לפגוש אותו פנים מול פנים. עבדנו את הצעדים יחד כבר במשך שנה ולא נפגשנו אף פעם. ההרגשה הנפלאה הזו התרחשה שוב בישראל כשהחניך שלי מאיסטנבול, אשר בא לכנס כדי לפגוש אותי, העיר אותנו ביום השני לשהייתנו בארץ. הטלפון של המלון צלצל וקול מוכר אמר זה קארם ואני בלובי. מיהרתי להתלבש וקפצתי למעלית לעבר חיבוק חם מהחניך שלי.

הכנס היה נפלא. הדבר המרגש ביותר עבורי היה העובדה שהישראלים הקימו אירוע נהדר ושיותר מ-400 חברים מקומיים הגיעו לכנס. ואוו! לא ידעתי שישנם כל כך הרבה מכורים מחלימים נקיים באנ- איי ישראל. הלב שלי המריא כשישבתי באולם המליאה שהיה מלא עד אפס מקום עם מכורים, ורובם היו חברים מקומיים. פגישת הפתיחה התחילה עם שיתוף של החניך של החניך שלי, יונה מירושלים. זה היה רגע מאוד מרגש עבורי ודוברי האנגלית באנ-איי ישראל. איזו הבעה של אחדות עבור החברותא הישראלית, להכיר פגישות אחרות בארץ שלהם.

ההתחלקות שלי באה יותר מאוחר באותו יום, מהבעיה לפתרון. שיתפתי בעיקר על הצעדים כי שם מצאתי את הפתרונות לבעיות שלי. הפגישה התחילה בקריאת קטעים מהספרות באנגלית על ידי חברים באולם. עד שהיגיע תורי לדבר החדר היה מלא. היו מתורגמנים בחלק האחורי של האולם אשר תרגמו במספר ספות, כולל עברית.

ברחתי מבית ספר לעברית בצעירותי ולא חזרתי לשם מעולם. חבל, אולי הייתי משתף ישירות בשפה שלהם.

כשסיימתי היה אפשר להבחין בחברים שרצו לשתף בעברית אל לא הרגישו בנוח. ביקשו מהם לשתף אך ורק באנגלית. בקשתי במהירות ממשהו שישב לידי אשר דיבר את שתי השפות לתרגם בכוון ההפוך, מעברית לאנגלית. באנ-איי תמיד לימדו אותי לעשות הכל כדי לאפשר לכל המכורים להרגיש שייכים. ברגע שהישראלים הבינו שהם יכולים לשתף בשפה שלהם, המיקרופון עבד במשך כל הזמן הנותר בפגישה... היה גדול.

המתוקה שלי הלכה לפגישת נשים וכרגיל הייתה כנה, דיברה מהבטן והזילה דמעות. זו האישיות הפתוחה הנפלאה שלה. הנשים האחרות מכל קצוות תבל התרגשו מאוד מהכנות והפתיחות שלה. היא, שם, קיבלה את החניכה הבינלאומית הראשונה שלה, זאבה בודדה מאנקרה, תורכיה.

בלילה למחרת היו מספר פגישות ובניהן ספירה והצהרה של מדינות. היה נפלא לראות חברים מאיטליה, ספרד, פורטוגל, פינלנד, שוודיה, נורווגיה, דנמרק,גרמניה, שוויץ, אנגליה, צרפת וכו'... אחרי הפגישות, ישבנו בחוץ במרפסת של בית קפה המשקיף לים התיכון ושוחחנו. התבוננתי בשעון וראיתי שהיה אחרי חצות ושהתאריך 6 בספטמבר. רכנתי לכיוון חברי, יובל מישראל, ואמרתי לו שאני 16 שנים נקי. כולם חיבקו אותי ואמרו "בואו נעשה פגישה מיוחדת". הוא רץ לקבל חדר וכולנו הלכנו לפגישת ציון דרך עבורי.

קיבלנו אולם במרכז הכנסים עם כתריסר חברים שבאו איתנו מהים. החדר החל להתמלא. במהרה, מכורים הגיעו לדלת אך פנו אחורה כי חשבו שאין מקום... ציינתי שכמה חודשים קודם לכן הם היו זוחלים בתוך ביוב כדי להשיג את הסמים שהיו צריכים אך כיום הם לא יבקשו שיעשו להם מקום או ישבו על השטיח כדי לקבל החלמה... ניסינו לפנות את מפתן הדלת שכולם יוכלו להיכנס.

שש עשרה שנים ויום אחד לפני כן, נכנסתי למרכז גמילה שלישי ואחרון ן-4 ימים לאחר מכן באתי לפגישה הראשונה שלי במכורים אנונימיים. זה קרה ב-9 בספטמבר 1981. ומאז הפגישה הראשונה הזו, לא מצאתי לנכון להשתמש, רק להיום. על כך אני באמת אסיר תודה. שיתפתי עם החברים ויובל עשה עבודה נפלאה כשהוא תירגם את דבריי כך שיכולתי באמת לתת לסיפור שלי לזרום.

שיתפתי בנוגע למתנות שאנ-איי נתנה לי... הבן שלי, נקי, נקי ובן 24 ובריא. אחותי שתחגוג 15 שנה בינואר. החברה של אבא שלי שנקייה 11 שנה ואחי הקטן בעל 8 שנות ניקיון באנ-איי. אמרתי שגם אם אדבר באנ-איי כל יום, במשך כל החיים שלי אני לא אוכל להחזיר את החוב שאני חב על כל המתנות שאנ-איי נתנה לי וסיימתי עם השיר שלי... "פעם אחרונה שראיתי את מיכאל". החברים נעמדו ומחו לי כפיים ושרו שיר ישראלי עבור 16 שנות הניקיון שלי. זה היה הציון דרך המוצלח ביותר שהיה לי אי פעם והפגישה הזו הייתה המתנה הטובה ביותר שאפשר היה לתת למכור הזה.

אסירות התודה שלי מתבטאת כשאיכפת לי ומשתף את האחרים.

בשרות אוהב
קרמיט א.
מונטגומרי, אלבאמה ארה"ב

שלום לכולם