בתקופה השחורה של השימוש הפעיל שלי , לא היה לי שום דבר שיכולתי לתת או להעניק.
הרוח שלי היתה כה רחוקה מאור, עד שהמוות נראה כמו כוכב מנצנץ.
מחשבותי היו על איך לקחת-לקחת מאחרים ולקחת את חיי מעצמי.
הניצוץ, ההתרגשות והחלומות נעלמו מזמן מרוחי.
ריקוד החיים איבד את השמחה. איבדתי כל תקווה והשפלתי את עצמי בוקר וערב מידי יום ביומו.
המשכתי להבטיח להפסיק לפגוע בעצמי ובאחרים אך הייתי חסר אונים וחסר יכולת לעמוד בכך.
זוהי הדרך שרבים מאיתנו עברו, דרך המובילה לבתי חולים, למוסדות, לבתי סוהר, למוות- ומספר ברי מזל הגיעו למכורים אנונימיים.

למזלי הרב , הדרך שלי הובילה אותי לפגישת אנ-איי.
כשהגעתי לתכנית, מחשבותי היו על הכאב האישי שלי. לא הייתי מודע למחיר שנדרש כדי לקיים את הפגישה, אבל הכל היה שם וחיכה לי. באתי,האמנתי ושבתי לשפיות מסוימת. זה לא היה פשוט. נזקקתי לעזרה רבה ולמדתי להסתכל מחוץ לעצמי בכדי למצוא אותה. ברגע שהצלחתי לצאת מתוך הבועה האינוסופית של להיות מוקסם ומרותק לבעיות האישיות שלי, הייתי רכשתי לעצמי את אחת המיומנויות הגדולות שתכנית אנ-איי מקנה לנו: אומנות ההקשבה. פגישה אחרי פגישה, יום אחר יום, היכולת שלי לצאת מחוץ לראש שלי (לריכוז העצמי) ולהקשיב לאחרים השתפרה. זה היה תהליך איטי. לעיתים קרובות הייתי יותר בריכוז עצמי ובמה שהתחולל בראשי מאשר בפגישה בה נכחתי, אך לאחר זמן מה, התחלתי לשמוע דברים שמעולם לא שמעתי לפני כן. דרך האזנה לאחרים קיבלתי את מתנת התקווה ועם הזמן למדתי לשתף בתקווה זו אחרים.

עבר זמן מאז אותם ימים ואני עכשיו משקף את המפגש הראשון שלי עם אנ-איי בפגישה של אנשים מיואשים המנסים להימלט מהכאב של התמכרות פעילה. מדוע אנשים אלו היו שם? איך הם הגיעו לשם? מה גרם להם לפנות את זמנם לעזור למישהו כמוני? אם הם היו כמוני, באובססיה עצמית כלואים בתוך הכאב של עצמם, איך הם יכלו אפילו לחשוב על עזרה למישהו אחר? בתחילה , רק ההגעה לפגישה, היתה בשבילי משימה  שנראתה גדולה מעבר ליכולות שלי. איך זה יתכן שדרך מאמץ של קומץ מכורים, החברותא שלנו גדלה מפגישה אחת בעולם כולו ללמעלה מ-44,000 פגישות שבועיות? (נכון להיום-למעלה מ-50,000 פגישות שבועיות).

האם זה היה קסם? האם הכל הסתדר מעצמו כמעין טעות קוסמית? אני מניח שיש לכך סיבות רבות, אך זה גורם לי לחשוב על שיחה שהיתה לי בעת הליכה על חוף הים לפני מספר שנים.

הייתי בפגישת שירות והייתה לנו הפסקה אז טיילתי לאורך החוף עם חבר מכור מחלים נוסף. דיברנו על מםפר דברים ונושאים שעלו במהלך הפגישה כאשר לפתע,הוא הסתובב ושאל אותי שאלה: "מה דעתך על הרוחניות שבכסף"? המוח שלי לא ממש קלט את השאלה ואת דבריו. הייתי בטוח שהוא עשה איזה טעות והתכוון לאמר משהו אחר. המילים רוחניות ו- כסף, לא ממש הסתדרו יחד בראשי. זה היה הרגע שבו השתמשתי בכישורי אמנות ההקשבה שלי בצורה טובה.

ניסיתי להקשיב, מבלי לדחות במוחי, לרעיון שהיה גדול בהרבה מעבר  ומחוץ לתפיסה המחשבתית שלי.
במשך מספר דקות, חברי דיבר על איך כסף יכול להפוך ולשמש כלי רוחני. אותה שיחה נשארה איתי מאז.היא אפשרה לי לראות כסף בצורה שונה לגמרי. היא גם סיפקה לי פתרון חלקי לשאלה על איך אנ-איי גדלה מפגישה בודדת ללמעלה מ-50,000 פגישות שבועיות ברחבי העולם. ראשי התחבט במחשבה וברעיון זה זםן רב, אך כיום אני יכול לראות ולהבין שכסף שיחק תפקיד חשוב בצמיחה של אנ-איי. האנשים בפגישת אנ-איי הראשונה בה השתתפתי השתמשו באהבה ובכסף בכדי שאוכל לקבל את המסר של אנ-איי. קודם לכן, הייתי מתבייש במחשבות מסוג זה אילו היו עולות. הייתי אומר שבשורת ההחלמה כולה קשורה לכח העליון שלי, ומאיזה שהיא סיבה, לכח העליון שלי לא היה הרבה קשר עם כסף. ראיתי אותו כמעט בכל דבר, אבל זה נראה שגוי לחשוב שהכח העליון שלי נמצא גם בכסף. חשבתי על איך השתמשתי בכספי שלי; ברוב המקרים זה היה לתועלתי האישית. אחד מהדברים הבודדים שעשיתי בעבור אחרים היה לשים כסף בסלסלה שעוברת בפגישות אנ-איי.

אחרי אותה שיחה בחוף הים, התחלתי לחשוב על מה קרה עם אותו הכסף ששמתי בסלסלה-ולא רק כספי שלי, אלא כל הכסף שנאסף בכל הסלסלות בכל פגישות אנ-איי הנערכות בכל רחבי העולם. למזלי, דרך שירות, הייתה לי את האפשרות לעקוב אחר חלק מהכסף הזה. ראיתי אותו משמש להענקת ספר "הטקסט הבסיסי" של מכורים אנונימיים לחבר חדש, כוס קפה ומחזיק לתקופות נקיון. השתמשו בו כדי לשלם שכירות בכדי שפגישות ההחלמה ישארו פתוחות ויוכלו לקבל את החבר החדש ולשאת את הבשורה. ראיתי את כספינו משמש ליידע אנשים מחוץ לאנ-איי על קיומנו ובכדי לקיים פגישות אנ-איי בין כתלי בתי-סוהר, בבתי חולים, מוסדות ומרכזי גמילה וטיפול. ראיתי שמשתמשים בו לפתוח קבוצות חדשות , ליצור אתרי אינטרנט ולהדפיס עלוני פגישות כדי שמכורים נוספים יוכלו למצוא אותנו. הכסף שלנו עזר לקבוצות לחבור יחד ולעזור אחת לשניה בכדי לשרת צרכים משותפים ולעזור לאנ-איי לגדול ולהתחזק, להגיע למדינות נוספות ולהקים מחוזות. ראיתי את הכסף הזה משמש להקמת איזורים ומספר רב של משרדי שירות מקומיים ברחבי העולם, להדפסת בשורת אנ-איי (באמצעות ספרות ההחלמה) במספר רב של שפות, להבאת חברי אנ-איי מכל רחבי העולם לעבוד יחד בכדי שאף מכור בכדור הארץ לא ימות מבלי לדעת שיש דרך וללא הזדמנות להחלים. ראיתי את הכסף שלנו מביא אלפי מכורים יחד לחגוג החלמה משותפת. אני רואה אותו גם במגאזין זה שמאפשר לי לשתף אתכם, הקוראים אותו, בהחלמה שלי; בעובדים המועסקים במשרדי השירות שלנו, אשר דואגים מידי יום ביומו לצרכיה של החברותא שלו בכל רחבי העולם. קראתי על חברי אנ-איי  שלפני ששמים את המטבעות שלהם בסלסלה, מרימים את ידיהם לשמיים ומתפללים שכסף זה ישמש לעצור את הסבל של המכור שעודנו סובל. ראיתי אותו גורם להארה לכאלה שחשבו שלהיות מכור זה להיות פושע. ראיתי אותו בסדנאות עבודה, בפיתוח החברותא, בספרות החלמה חדשה ובמאמצים משותפים להגיע לאיזורים חדשים. ראיתי אותו משמש להבאת חברי אנ-איי ממדינה אחת למדינה אחרת כדי לשרת שם מכורים שנזקקו לעזרה.  יכולתי להמשיך הלאה והלאה; הרשימה נראית אינסופית ואני בטוח שאחרים ראו דברים שאני לא ראיתי.

אני מרגיש שהמטבעות שאני שם בסלסלה בפגישת אנ-איי הם חלק מכל זה. זה לא אומר שאמכור את כל רכושי מחר ואשים אותו בסלסלה. הכוונה היא שהכסף שאני שם בסלסלה עובר דרך ארוכה ושאני חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מרק המטבעות שאני שם. זה ממש פלא לראות כל כך הרבה מכורים שבעבר לא היה להם שום דבר לתת, תומכים בעצמם ונותנים אור ותקווה לעולם. אני אסיר תודה לכל אלו שעשו זאת לפני, בכדי שאוכל לחיות את החיים כפי שאני חי כיום; לאותם חברים ראשונים אשר למרות הקשיים  האישיים שחוו, שמו כסף בסלסלה בכדי שנוכל להתפתח ולהיות חברותא בינלאומית של מכורים מחלימים כפי שאנו היום. אני מקווה ומתפלל שמה שאני נותן  יביא את אותם מכורים שעוד לאו מצאו אותנו.

מייקל ק. מרבייה, ספרד
מתוך הרבעון "בדרך האנ-יי" אפריל 2008